הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל
חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון מאת: דוד ארונובסקי
ביום ט' באב יחול יום פטירתו של הראשל"צ הרב יצחק ניסים זצ"ל (1895-1981) וכבר אמרו חז"ל "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א–לקינו" (ר"ה יח:), לא נספר הפעם על תולדות חייו והרוצה ללמוד עליהם בקצרה יכול לעיין בערכו בויקיפדיה או במאמר שפרסמתי בקובץ 'קושטא דמילתא' גיליון י"ד ל'חודש אב הנחמות' ה'תשפ"ג. ומומלץ מאוד לקרוא עליהם בארוכה בספר הנפלא: מן ההר אל העם – חייו ופועלו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים זכרונו לברכה. שכתבו: שאול מיזליש ופרופ' מאיר בניהו בנו של הרב (צ / 9 / 31). בימי בין המצרים בהם נוהגים שלא לברך 'ברכת שהחינו' (שו"ע תקנ"א סעיף יז), בחרתי להרחיב בסיפור אחד מתוך הספר הנ"ל העוסק ב'ברכת שהחינו' על ראית חברו. ספור שמבטא את דרכו ואישיותו של הרב ניסים זצ"ל, וכך מספרים המחברים בעמוד 42 בספר, על מה שקרה בפגישה בין האדמו"ר לזקן הרבנים הס"ק רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל (1896-1930):
"אחת הפרשיות שזכו להדים רבים היה ביקור האדמו"ר ממונקץ', רבי חיים אליעזר שפירא, מגדולי החסידות במזרח אירופה וממתנגדיה של הציונות, אצל הרב אלפנדרי והתקרית שהיה מעורב בה הרב נסים. בין הקרואים שכיבדו את האורח היה גם הרב נסים הצעיר, כיאות לאחד ממקורביו ומחביביו של הסבא קדישא. בהיכנס האדמו"ר לחדר, ומלמל אל תוך זקנו מלים מספר, נדמה היה שהוא מברך "שחלק מחכמתך ליראיו", ואחר כך בירך בקול רם ברכת "שהחיינו״ בשם ובמלכות. האדמו"ר התייחס לשושלת המפוארת שתחילתה בר' צבי אלימלך מדינוב (ממשפחת רבי אלימלך מליז'נסק). שמו הלך לפניו כבעל השפעה עצומה על היהדות החרדית בהונגריה (וכן בגליציה) בהיותו מעמודי התווך של היהדות האולטרה־ אורתודוקסית הקיצונית ביותר בארצנו, שאפילו מאגודת ישראל לא נחה דעתו. כה גדולה הייתה מלחמתו בציונות עד שכל תנועה אשר היה בה צל של השתייכות להתיישבות בארץ ישראל נחשדה בעיניו ככפירה או כדחיקת הקץ, אך כשחשב הרב נסים שיש מקום להעיר, לא היסס, וכהרגלו בצעירותו ובבגרותו לא נשא פנים לאיש ולא התיירא להתייצב נגד האדמו"ר עתיר ההשפעה, בו במקום העיר, כי על פי דין, אין לברך שהחינו אלא רק על מי שהכירו קודם פנים אל פנים. פגישת האדמו"ר עם הרב אלפנדרי הייתה ראשונה, ועל כן קבע הרב ניסים לא היה לו לאדמו"ר לברך "שהחינו".
כשחזר האדמו"ר להונגריה, הוציא שמשו הרב משה גולדשטיין קונטרס בשם "מסעות ירושלים" (נ / 6.2 / 13) שהוא יומן מפורט מארועי אותו מסע בתוספת מאמר 'חיות אש' על תולדותיו והליכותיו של הס"ק רש"א אלפנדרי זצ"ל, וכך נכתב שם על אותו אירוע:
"אעתיק בזה מש"כ לי ידי"נ מבני כוללנו הרה"ג המופלג בהפלגת גדולים חקרי לב שבירושלים מו"ה דוד
שפירא שליט"א וזה לשונו. סיפר לי ידידי הרה"ג ר' יצחק ניסים הי"ו מחכמי הספרדים הי"ו כי בעת שהי' האדמו"ר הגה"ק שליט"א בפעיה"ק, דיבר עם הסבא קדישא זצ"ל להבחל"ח אודות ברכת שהחינו שבירך רבה"ק בשם ומלכות עליו, שהוא לכאורה נגד המבואר בשו"ע או"ח סי' רכ"ה ס"ב. [היינו שכ' שם דלמי שלא ראהו מעולם אין לברך עליו] וגער עליו גערה גדולה הס"ק זצ"ל ואמר כי האדמו"ר ממונקאטש הוא למדן ויש לו על מה לסמוך, עכ"ל. ובאמת מרן שליט"א טעמו ונימוקו עמו דתלוי בהתרגשות הנפש דבר המסור ללב וכיון שהרגיש שמחה עצומה כ"כ (אשר רחש לבו דבר טוב זה כמה שנים ודילג על ההרים וגבעות עד שהגיע לזה בעזהי"ת) לא יכול לעצור ברוחו לחיבת הקודש מלהודות לשם ה'. וגם זיל בתר טעמא מש"כ המג"א שם (בסי' רכ"ה ס"ק ג) בזה"ל: דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כ"כ עי"ש. וכאן הלא רבנו היה אוהבו (להבחל"ח) להס"ק במס"נ ממש יותר מגופו ובכל לבו כנזכר. ועיין בספרא דמרא שו"ת מנחת אליעזר (ח"ד סי' ס"ה) מש"כ בשם הב"ח והחזיק אחריו בישועות יעקב דכיון דברכת שהחינו הוא רק רשות יש לברך גם בספק אם נתרגש בשמחה עיש"ה"
הרקע לדברים, הוא קשר מכתבים הממושך שהיה בין האדמו"ר לבין הרב אלפנדרי, האדמו"ר רצה לפגוש את הרב אלפנדרי במשך שנים וכאשר הדבר התאפשר התארגן במהירות והגיע לבקור בארץ שבו פגש את הרב הישיש מספר פעמים. כפי הנראה האדמו"ר סבר שיש בכוחו של הר"א להביא את הגאולה ולהתגלות כמשיח וניסה לשכנעו לעשות זאת. המדהים הוא שבסופו של הביקור בן השבועיים נפטר הר"א והאדמו"ר היה נוכח בעת פטירתו ובהלוויתו. בעיני החסידים קבל הביקור והסוף הטראגי משמעות מיסטית של ניסיון של הרבי להביא את הגאולה ע"י גילויו של הר"א כמשיח, ניסיון שכשל.
מענין שבמהדורה מאוחרת יותר של מסעות ירושלים שיצאה בברוקלין תשכ"ג כאשר הרב ניסים כבר היה הרה"ר לישראל, הושמט שמו של הרב ניסים והוא כונה "רב אחד":
"רב אחד דיבר עם הסבא קדישא זצ"ל אודות ברכת שהחינו שבירך רבה"ק בשם ומלכות עליו... וגער עליו גערה גדולה הס"ק זצ"ל ואמר כי האדמו"ר ממונקאטש הוא למדן גדול ויש לו על מה לסמוך, עכ"ל."
מתברר שמיד לאחר אותו אירוע, התיישב הר"נ וכתב תשובה הלכתית מפורטת על הנושא:
"ב"ה, מוצאי שבת קודש יג אייר תר"ץ"
שמעתי מפי מגידי אמת שהגאון אב"ד דמונקאטש שליט"א, בעל מחבר שו"ת מנחת אלעזר עוד ספרים, בירך שהחיינו בשם ומלכות כשראה בימים האלה את הרה"ג מופת הדור מהרש"א אלפאנדרי שליט"א אע"פ שלא ראהו מעולם לפני כן, נגד המפורש בשו"ע (סי' רכ"ה סעיף ב') דעל ראיית חבירו שלא ראהו מעולם אינו מברך, ואמרתי לעיין כעת קצת בזה בס"ד...
"כללו של דבר: על ראית חברו שלא ראהו מעולם לכולי עלמא אינו מברך, דלא תקנו לברך אלא על ראית חברו שראהו ונעלם ממנו שלשים יום, אבל על חברו שלא ראהו מעולם לא תקנו לברך ואינו רשאי לברך. ונראה שהרב דמונקטש הנ"ל במחילת כ"ת מחמת חולשא דאורחא לא זכר היטב הדין באותה שעה ודימה שעל סתם חברו תקנו לברך ואפילו לא ראהו מעולם, ובודאי שוב הרגיש דלאו שפיר עביד שבירך, והרב מהרש"א אלפאנדרי נ"י לא הבין מבטאו האשכנזי שלו ולא ידע שמברך, ועל כן לא העיר לו מיד על זה"
הר"נ שוכנע שלא לפרסם את הקונטרס ברבים כדי למנוע מחלוקת, אולם לאחר כמה חודשים הראוהו את מה שנכתב בספר מסעות ירושלים הנ"ל, ובעקבות כך החליט לפרסם את קונטרסו ברבים וברבות הימים גם בשו"ת יין הטוב סי' מט, וכך הוא מספר:
"הנה עתה נדפס ס' חדש בשם "מסעות ירושלים" מאת מזכירו ובן לויתו של הגאון אב"ד דמונקאטש שליט"א, ובהביטי בו ראיתי שכתב בדף יט ע"א שכתבו לו משמי שדברתי עם הרב מהרש"א אלפאנדרי זצ"ל בעניין הנ"ל וגער עלי גערה גדולה ואמר לי שהרב הנ"ל הוא למדן ויש לו על מה לסמוך וכותב שם על מה סמך...והנה טרם שאבוא להשיב על הנימוקים הנ"ל אמרתי להעיר, אמנם דברתי עם הרב מהרש"א בזה והרצאתי לפניו בקיצור מה שכתבתי בסי' הקודם, אבל לא כנים הדברים שכתבו משמי שאמר לי שיש לו להרב הנ"ל על מה לסמוך, אדרבא אמר לי פשוט הדין כן שאין לברך, וגם אמר לי שזה אמת מה שכתבתי שלא שמע אותו מברך, אלא שאמר לי גם כן: "כיון שהוא (הרב ממונקטש) למדן, מעצמו ידע שלא היה צריך לברך, ואין צריך להעיר לו על זה, וגם לא לדבר בענין זה בכל מקום, פן מתנגדיו ימצאו בזה ענין לתחלת מחלוקת ח"ו וכו'" וסיים: "והלוואי שתהא יציאתו כביאתו בלי מחלוקת", כן היו דבריו אלי בניחותא. ותמהני מאד על הכותב שבמחילת כ"ת לא דקדק לכתוב דברים כהווייתם"
לאחר שתיקן הר"נ את המובא בספר 'מסעות ירושלים' בקשר לסיפור המעשה הקשור אליו, הוא מספר על חוסר דיוק נוסף בספר הפעם בקשר לפגישת האדמו"ר עם הרב זוננפלד:
"והנה שוב הראני כבוד ידידי הר"ר אהרן פישר נ"י שבספר מסעות ירושלים הנ"ל בדף כ"א כתב שהגאון אב"ד דפה עיה"ק מוהרי"ח זוננפלד שליט"א קבל בסבר פנים יפות ובשמחה רבה את האורח הגדול (הגאון אב"ד דמונקאטש הנ"ל) ובעינים דומעות בירך שהחינו, עד כאן. ואמר לי הר"א פישר הנ"ל שזה ברור שלא ראו זה את זה לפני כן, ואמרתי לו לשאול מהרב מהרי"ח זוננפלד שליט"א פשר דבר זה וענהו שבירך שהחינו בלא שם ומלכות, והתפלא על שכתבו בשמו שבירך שהחיינו בסתם כאילו בירך בשם ומלכות"
הר"נ היה נוהג להתייעץ ולדון עם חבריו גדולי תורה בשאלות שעסק בהם, וגם הפעם עשה זאת, ובין השאר שלח את קונטרסו לרב צבי פסח פרנק זצ"ל לימים רבה של ירושלים. וכך הוא ענה לו:
"כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מוהר"ר יצחק ניסים שליט"א. אחרי דרך מבוא השלום והברכה כראוי למעלת כ"ת, הנה עברתי על תשובתו בנידון עובדא דהוה שהגאון אב"ד מונקאטש בירך שהחינו על ראיתו ראיה שונה בקבלת פני גדול הדור הרה"ג מהרש"א אלפאנדרי זצ"ל. וכת"ר העלה שזהו נגד המפורש בשו"ע דעל ראית חברו שלא ראהו מעולם אינו מברך. הנה בכלל דבריו טובים ונכוחים. אלא שכבר אמרו ז"ל "מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו", ופירש רש"י "אע"פ שדבר תימה הוא וכו'..", ולכן אמרתי להפך בזכותיה דתלמיד חכם גדול מפורסם, והנני להעיד קצת בנוגע לעובדה זו" הרב פרנק דן במקורות הדין של ברכת שהחינו על ראית פני חברו ומצדד לומר שהכל תלוי במידת השמחה שהאדם מרגיש, ואם הוא שמח. ומסיים במסקנא: "לפי זה יש להצדיק ההיא עובדא דהגאון אב"ד ממונקאטש שבירך משום דקים ליה בגווה שהוא שמח בלבו על ראייתו, וגם להרשב"א באופן זה שיש אומדנא על שמחת לבו שפיר מברך"
למרות שהרב פרנק חלק על הרב ניסים והיפך בזכותו של האדמו"ר, הכניס הר"נ את תשובתו זאת של הרב פרנק לתוך שו"ת יין הטוב לאחר תשובתו שלו. גם הרב פרנק פרסם את תשובתו זאת בשו"ת שלו (הר צבי ח"א סי' קט"ו) בהשמטת השורה הראשונה אם כי בתוכן כתוב במפורש שהתשובה נכתבה ל"הרב יצחק ניסים".
מעניין לציין שבספרו של האדמו"ר ממונקאטש (שו"ת מנחת אליעזר ח"ד סי' ס"ה) הוא דן האם מחבר צריך לברך 'שהחינו' על ספר שחיבר ומביא צדדים לכן ולכאן ומסיים "הנה מה יפה דברי הב"ח (או"ח סי' כ"ט) והחזיק אחריו בסברתו בישועת יעקב (או"ח סי' רכ"ה ס"ק ג) דדוקא בשארי ברכות ספק להקל ואין לברך בשם ומלכות, משא"כ ברכת שהחינו דהוא רשות כמ"ש הטור (או"ח סי' תל"ב) ע"כ בהנאת האדם תלוי שאם הוא נהנה ומרגיש הנאה ושמחה יוכל לברך דכיוון דהוא רשות ע"כ אינו מברך לבטלה גם אם הוא ספק הוא שאינו מחויב ע"כ צריך לברך גם בספק אם רק נתרגש בשמחה... ובחת"ס (או"ח סי נ"ג וסי נ"ה) עי"ש שכ' שאם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא" ונראה שבאמת דעתו של האדמו"ר הייתה שברכת 'שהחיינו' תלויה בשמחת הלב, ואין לקבוע לגביה כללים נוקשים.
לצערנו מפאת קנאותו לא נפגש האדמו"ר בביקורו בירושלים עם מרן הראי"ה זצ"ל, ואין לנו ידיעה ברורה מה סבר הראי"ה בשאלה הלכתית, זו. אולם ניתן אולי להסיק מה דעתו של הרצי"ה מהסיפור דלקמן. ודאי שמעתם שהרב יואל בן נון מקפיד לברך את ברכות הראיה השונות שמוזכרות בהלכה אף שלא נהגו כ"כ לברכם. בראיון עמו בנושא הוא סיפר "כאשר שאלתי את מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל על ברכת "שהחיינו" בראיית חבר אחרי 30 יום ויותר, ענה לי בפשטות: "שמח מברך! אינו שמח, אינו מברך" אמנם הרצ"יה דבר על מקרה שבו נפסק בשו"י שניתן לברך ובכ"ז אמר שיש לברך רק אם שמח, אבל נראה קצת מרוח הדברים שהוא היה מסכים שהכל תלוי נבשמחת הלב ולכן גם אם פוגש אדם שמעולם לא פגש והוא שמח מאוד בראיתו יכול לברך. וצ"ע. ומסיים שם בראיון ר' יואל "בכל מפגש משמח אני מברך כהלכה, וצופה בתדהמה בתלמידי חכמים שאומרים: 'בדורות האחרונים לא נהגו' – ואני אומר בליבי: 'זה מה שהחילונים אומרים על שבת'..."
לראיון המלא עם הרב בן נון – ראו: הרב יואל בן נון - https://did.li/1hjIw
כשהיה הרב ניסים רב ראשי, הוא יצא למסעות בקרב קהילות ישראל בחו"ל, באייר תשכ"ח כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, הוא יצא למסע גדול בארה"ב. וכך מסופר בספר מן ההר אל העם (עמ' 107):
"יוצא אני לגולה לראות את אחי במרכז היהודי הגדול ביותר. רצוני לראות את אחי במרכז היהודי הגדול ביותר. רצוני להודיעם חובתם להחזיק באמונת אבותינו ולבשרם על ראשית התגשמות דברי הנביאים" – אמר הרב ערב צאתו לדרך, ולא כדרך מנהיגים אחרים שלשונם נבלעת מול שועי אמריקה, העז הרב לומר להם דברים אלה נוכח פניהם, שלא פעם האדימו ממבוכה. "קומו ועלו" – קרא הרב גם אל הרועים הרוחניים וגם אל צעירי הצאן, ומסתבר כי הקריאה הנוקבת רק הגבירה את המשיכה אליו. מרגע רדתו מן המטוס הוקף הרב הראשי ביהודים שהשכימו לפתחו במלון "אסקס האוז" המפואר שליד הסנטרל פארק, וחלקו לו כבוד בהמוניהם. הגדיל לעשות הגאון הרב יוסף דה הלוי סולוביצ'יק, שבנאום מזהיר עמד על דמותם של חכמי בכל הדורות בהשוואה לאחיהם האשכנזים. במיוחד התרכז בדמותו של הרמב"ם שהיה "בן בית בבית אבא וסבא (הגאונים ר' משה סולוביצ'יק ור' חיים בריסקר) והיה ממש חי מהם בכל יום ויום" עתה הביע הרב את שמחתו, מה נפלא לפגוש פנים אל פנים באחד מגדולי החכמים הספרדים בדורו. מתשובת הרב לא נעדרו כללי הנימוסין, אבל דבר זה לא מנע ממנו לתבוע מהם בלשון ברורה – בניגוד לגמגום המקצועי המתוכנן שמתמחים בו נציגי ישראל חסרי האומץ והמעוף – לקום ולעלות, ותחילה הפנה את הקריאה אל הרב סולוביצ'יק "הרב יעלה ויבוא ואחריו יקומו תלמידיו ויעלו" - אמר הרב ניסים – ודבריו נתקבלו במחיאות כפים שעלו מן הקהל ולא קל היה להשקיטם. דרישה תביעה דומה השמיע הרב בהופעתו המזהירה ב"ישיבה אוניברסיטה", בית היוצר של המנהיגות הרוחנית של יהודי ארצות הברית. יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, כ"ח באייר, העניקו לו הזדמנות טובה לקשר את הדברים: "גם לכם" – אמר הרב – "חלק בניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים – ניצחון שהוא מלא הוד ופלא. בואו עתה והתנחלו בחלקכם בארץ...באתי להביא לכם, אחים יקרים, את בשורת גאולתה ואת קריאתה אליכם על חיבתם ואחריותכם כלפי הארץ הקדושה והרחבה. החובה והאחריות על כל אחד מכם היא העליה".
"ב"ישיבה אוניברסיטה" זכה לקבל תשובה חיובית על אתר, כאשר פנה לקהל ושאל אם יש מישהו שיכול להסביר מדוע אינו עולה ארצה. איש לא קם. בתגובה החזיר הרב את פניו והפנה את השאלה אל ראשי הישיבה, ובראשם הנשיא, הרב בלקין. מיד קם תלמיד אחד (י' מרקוביץ, עורך המשקיף, רבעון התלמידים) והודיע, שהוא, עם כמה מחבריו מחליטים לעלות בשנה הקרובה. בלבם של כמה אחרים נזרעה קריאתו והניבה פחרות. הדברים נקלטו בתודעת המאזינים, וקריאת הרב, שלא שלח שליחים אלא הביאה בעצמו, היו בבחינת הזרז החזק ביותר להנעתה של עגלת העליה"
"במונטריאול הרשימה הפגישה עם הרב פנחס הירשפרונג וגם בה חזר הרב על קריאתו לעליה. כאשר הוצע לו לבקר אצל האדמו"ר מלובביץ, שיחסי כבוד וידידות היו ביניהם, התנה בהסכמתו שגדול זה "יבוא לפחות לבקר בישראל ואפילו ליום אחד, לנשק את אבני הכותל, להתפלל ולתת שבח לריבון העולמים במקום שלא זזה השכינה ממקומה" משלא נענתה בקשתו, סירב ללכת לפגישה".
אם הפגישה בין הרב ניסים לרבי מלובאביץ' זצ"ל הייתה מתקיימת, הר"נ כמובן לא היה מברך 'שהחיינו'. לעומת זאת לגבי פגישתו עם מרן הגרי"ד זצ"ל, אין לנו עדות ברורה אבל יתכן שזו הייתה פגישתם השנייה, מפני שהגרי"ד ביקר פעם אחת בארץ ב1935 – ואולי הר"נ פגש אותו אז בירושלים, ומה לגבי תלמידי הישיבה אוניברסיטה שעלו לארץ, האם היו צריכים לברך 'שהחינו' על עליתם לארץ?
הר"נ עצמו דן בשאלה זו בשו"ת יין הטוב סי' מז ומצדד לומר שאכן העולה לארץ צריך לברך 'שהחינו' משני טעמים: מפני התועלת הנפשית שמשיג בבואו לארץ ישראל, וגם משום: שישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה שאינה מצויה ועל מצוה שאינה מצויה (כמו ברית מילה) מברכים שהחיינו כמו על מצוות עשה הבאה מזמן לזמן. וראו בענין זה עוד: https://did.li/KcATY
אם ברצונכם לקרוא יותר על הר"נ, אתם יכולים לעשות זאת באתר יד הרב ניסים: https://did.li/RVorl
ובסרט על חייו 'מעשה ניסים':
コメント